פרשת נח

לא נעים לומר, אבל יש משהו מאד נעים באנשים בעלי מוגבלויות. לא חשוב איזו מוגבלות. לאדם אחד חסרה רגל, השני נמוך מאד, השלישי לא ניחן בהרבה מדי חכמה והרביעי עני מרוד. לא חשוב אם המוגבלות היא פיזית או חיצונית, המכנה המשותף הוא שאנשים כאלו הם קצת פחות גאוותנים... נכון, זה לא כלל, גם בין האנשים הללו נוכל למצוא מהזן הנחמד הזה, אבל תודו זה באחוזים נמוכים בהרבה. הסיבה היא נורא פשוטה אדם שמבין את מוגבלויותיו מקבל את הכל בפרופורציות. אדם שחושב שהוא מושלם ירמוס אחרים ללא סיבה מוצדקת. אדם שלא חסר לו דבר מאבד לפעמים את הפרופורציות. מצב האנושות הלך והידרדר מבחינה מוסרית. הגיע מצב שכבר ממש לא היה סימפטי לצעוד ברחוב. אתה יודע לאן אתה רוצה ללכת אבל זה לגמרי לא תמיד המקום אליו אתה מגיע. או כפי שמתארת זאת התורה בסוף הפרשה הקודמת פרשת בראשית "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום." (פרק ו' פסוק ה') האדם חושב קומבינות. כל מה שמעסיק אותו אלו רק דברים רעים. לעולם כזה אין קיום. בורא עולם מחליט להחריב את העולם במתכונתו הקיימת ועל חורבותיו להעמיד עולם אחר. חדש יותר, טוב יותר. ואכן זה מה שעושה הבורא, הוא מביא את המבול לעולם ורק נח ומשפחתו עם קבוצת בעלי חיים נשארים על מנת לפתח מהם את העולם החדש. כאשר יוצא נח מן התיבה הוא מקריב קרבן לה'. בזה הוא מביע את תודתו על כך שהעולם לא נחרב לגמרי ונשאר ממנו תשתית לעולם החדש. "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף להכות עוד את כל חי כאשר עשיתי." (פרק ח' פסוק כ"א) בורא עולם רואה את קרבנו של נח והחלטה גומלת בלבו. לעולם לא יהיה יותר מבול. יהיה מצבה של האנושות אשר יהיה, מבול לא יהיה יותר. ומדוע? שהרי זה האדם! יצר לב האדם רע מנעוריו. זו היתה הרי הסיבה למבול, כיצד יתכן שזו תהיה הסיבה להפסקתו של המבול? הרי הסיבה למבול היתה כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אז כיצד יתכן שתובנה זו בדיוק היא הסיבה לכך שלא יהיה מבול עוד? "אמר רבי אחא מי גרם להם שימרדו בי? לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין, יולדין ולא קוברין? (מדרש רבה בראשית ל"ד י"א) המדרש מתאר שהעולם שקודם המבול היה שונה בתכלית מן המציאות אותה אנו מכירים היום. שני דברים בולטים היו. האחד אריכות חייו של האדם, אנשים לפני המבול חיו מאות רבות של שנים. והשני הוא תנאי האקלים. האקלים היה בכל העולם נעים כמו בתקופת האביב. דבר זה יצר מציאות שזריעה אחת היתה מספיקה לשנים רבות. האקלים הדומה בכל העולם יצר גם תכונות מזג דומות אצל כל בני האדם. מציאות זו של שלוה ובטח מבלבלת לעיתים את האדם. אדם שלא חסר לו כלום, אדם שמושלם בכל התנאים שלו עלול להגיע לגאווה. השלב הבא אחר הגאווה זו מרידה. הוא לא חייב לאף אחד כלום, הוא יעשה מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. יצר אינו דבר שלילי. יצר הוא תוצר של האדם. האדם יוצר את יצרו. הוא מסוגל ליצור יצר טוב כשם שהוא מסוגל ליצור יצר רע. כמובן שתכונותיו החומריות של האדם מפתות אותו ליצור יצירה רעה, אך במקביל העובדה שבורא עולם נותן החיים לאדם יש לו אג'נדה אחרת אמורה לתת לאדם את הכח ליצור תוצרת חיובית. בנעוריו מרגיש האדם שהחיים לפניו. עולם החומר קורץ לנו מכל כיוון. במיוחד כאשר המציאות היא שיש לו עוד מאות רבות של שנים לחיות ובכדי לספק את צרכיו הוא צריך להתאמץ במינימום. מה עשה הבורא בשביל לתת לנער הזה פרופורציות על החיים? בכדי לתת לו את התחושה שצריך להספיק, אחרת הוא מפסיד משהו משמעותי? ראשית קיצר את חייו. קל יותר לראות את הסוף ולהבין שעולם החומר אינו חזות הכל. אך הדבר השני שעשה הבורא הוא: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו." (פרק ח' פסוק כ"ב) הבורא משנה את טבע העולם. לא בכל מקום הדברים נראים אותו דבר. לא כל הזמנים נראים אותו הדבר. כשכאן יום שם לילה. כשכאן חורף שם קיץ... לא הכל מושלם. ולא רק שלא הכל מושלם אלא שגלגל חוזר בעולם. גם אם טוב לך היום זה לא מבטיח כלום למחר... וכשאדם מבין שהוא מוגבל, הוא מתחיל לקבל פרופורציות על החיים... הוא קצת פחות גאוותן, הוא מסוגל קצת יותר לקבל היררכיה וסמכות... ומתי האדם פורק עליו את העול מחדש? כשהוא מצליח לגבור על המוגבלות. כשבטיסה קצרה הוא יכול לנצל גם את היום כאן וגם את היום בצידה השני של היבשת... פתאום הוא מרגיש שוב שהוא כל יכול. ואם תרצו אולי זה היה חטאם של אנשי דור הפלגה עליהם מסופר בסוף הפרשה. "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים..." אבל הבה נזכור, היצר הוא תוצרת שלנו. גם הפיכת העולם לכפר גלובלי קטן יכולה להיות גרועה כשם שהיא יכולה להיות נהדרת. הכל תלוי לאן ניקח את זה...